Does this mitzvah fall under the category of פיקוח נפש or not?

We will be learning all about the mitzvah of conquering, dwelling and living in Eretz Yisrael. Join us on this wonderful journey.

במצווה "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז), נצטווינו לזכור את יסודות האמונה. ולכן מצוות השבת היא הרביעית שבעשרת הדברות, שבתחילה נצטווינו להאמין ולדעת את ה', שנאמר (שמות כ, ב): "אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". בשנייה נצטווינו שלא לעבוד עבודה זרה, שנאמר: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה… לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם…". בשלישית נצטווינו לכבד את שמו ולא להישבע בשמו לשקר. וברביעית נצטווינו על יום השבת, שהוא היום שמבטא בפועל את יסודות האמונה (רמב"ן שמות כ, ז). אמרו בזוהר, שכל כללי האמונה וסודותיה קשורים בשבת (ח"ב צב, א; ח"ג צד, ב; רפח, ב).

שני יסודות אנו זוכרים בשבת. הראשון הוא בריאת העולם, שהשבת היא עדות על הבורא שברא את העולם בשישה ימים ושבת ביום השביעי, ומאז ועד עתה הוא ממשיך להחיות את העולם ולקיימו. היסוד השני הוא שה' הוציא את עמו ממצרים, שאז התגלה שבנוסף לכך שהקב"ה ברא את העולם ומקיימו, הוא גם משגיח עליו ומנהיגו, מעניש את הרשעים ונותן שכר לצדיקים, ובחר בישראל להיות לו לעם שעל ידו תתגלה השגחתו בעולם.

אמרו חכמים (מכילתא), שבמצוות "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" – נצטווינו לזכור את השבת גם בכל ימות השבוע, בכך שנתכונן לשבת בהכנת צרכיה. וכן כשהלוויים היו אומרים בבית המקדש שיר של יום, היו אומרים: "היום יום ראשון בשבת", "שני בשבת" וכך בכל הימים. כלומר אין ימות החול ימים בפני עצמם, אלא הם יונקים את משמעותם וערכם מיום השבת. אכן עובדה היא שבשפה העברית, שהיא לשון הקודש, מונים את כל ימות השבוע כפי יחסם לשבת, ראשון שני וכו', מה שאין כן באנגלית, צרפתית ושפות נוספות, שלכל יום יש שם בפני עצמו, בדרך כלל על פי שמות האלילים הקדומים, ללא שום זיקה לשבת (רמב"ן שמות כ, ז).

את עיקר מצוות זכירת השבת מקיימים בקידוש, שבו אנו מזכירים את תמצית עניינה של השבת. ותקנו חכמים לאומרו על כוס יין וסמוך לסעודה, כדי שזכירת השבת תהיה בשמחה ותענוג, וכפי שנאמר (ישעיהו נח, יג): "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" (להלן ו, ג; ו, י).

ואף שבקידוש אנו מקיימים את עיקר מצוות 'זכור', המצווה היא שיהיה יום השבת כולו מקודש, שנאמר: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", שתהיה השבת כולה מיועדת לדברים שבקדושה, לעסוק בתורה ולשמוע דברי חכמים (רמב"ן שמות כ, ז; להלן ה, א-ה).

This is a teaching from the tzaddik, Reb Yaakov Meir Shechter of Yerushalayim.

In this class, we learn the beautiful words of Rav Kook from 1932, as Shavuot day was approaching.

We learned two letters written by Reb Nosson of Breslov to his son, R' Yitzchak, that address this issue which so many of us can relate to.

Through the teachings of the Ohr Hachaim and Reb tzadok Hakohen of Lublin, we get a much clearer picture as to the importance and significance of this auspicious day, Rosh Chodesh Sivan. The Headquarters of Passion.

המפתח הראשון מתגלה לנו כבר בפגישה הראשונה בין רות ובעז. לאחר שבעז מרעיף עליה חסד משתחווה רות ואומרת, "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה". לפי הפשט, שואלת רות את בעז כיצד יכיר בה למרות נוכריותה. אך את דבריה של רות ניתן לשמוע גם בצורה אחרת, כמציינים עובדה: הסיבה שמצאתי חן בעיניך להכירני היא שאנכי נכריה.

מה הכוונה? לפי פירוש זה המלה "נכריה" אינה מבטאת את היות רות גיורת או עולה חדשה, אלא רגש חיובי בנפשה. 'נוכריותה' של רות היא עוצם הריחוק שהיא מרגישה מה', חווית חוסר שלימותה ביחס אליו. דבר זה הוא המעלה את חינה בעיני בעז, ומאפשר לו להכיר בעדינותה ואיכויותיה.

בחסידות נקראת ההכרה בגודל הריחוק מה' שפלות, והיא מהווה המפתח לקרבה הגדולה ביותר לה' ולזולת גם יחד. אדם שחי בתודעה של שפלות מחובר לאמת הפשוטה של חייו, ומודע להיותו נזקק לקרבה ולהשלמה. מכאן הוא גם מודה על כל הטוב שסובב אותו. אדם שפל רוח מרגיש שלא מגיע לו כלום, וכך לא מקבל כמובן מאליו את השפע המקיף אותו אלא משתומם ומודה עליו. הקשר עם ה' נעשה חי ופנימי, ההזדקקות הופכת לקיומית, וכגודל השגת שפלותנו העצמית כך עוצם ידיעת רחמי ה' עלינו.

השפלות היא גם המפתח לשלום בית אמיתי, לא רק במובן של העדר ריבים, אלא במובן של שלמותזוגית ומשפחתית. אדם החי את שפלותו מול ה' פתוח ומתפתח יותר ביחסיו עם בן זוגו. הנחת היסוד שלו תהיה שהוא אינו מרכז העולם, שיש לו מה לתקן וללמוד, ושעליו להתפלל ולעבוד רבות על מנת שיהיה כלי נושא ברכה. ככל שיהיה מודע יותר למסכים המסתירים ממנו את הטוב, כך הוא ידע להעריך יותר את נוכחותו של בן זוגו בחייו, לסלוח לו על חסרונותיו ולהכיר במזלו הטוב שזכה בחבר נאמן כזה לחיים.

במלים פשוטות, לחיות בשפלות זה לחיות באינטימיות עם ה', וזהו המפתח לאינטימיות הזוגית. לא בכדי בלשון הקדש המילים ההופכיות לכאורה הכרה וניכור צומחות מאותו שער: מי שמכיר בהיותו 'נוכרי' ביחס לה' נעשה מכר קרוב לנפשו, מכיר ברחמי ה' (בסוד "מרחוק ה' נראה לי"), וזוכה להיכרות משמעותית עם הזולת. הסיבה היא שכאשר אני מודה שאני 'נוכרי' אני מבין עד כמה גם הזולת 'נוכרי' לי – כלומר בלתי נודע לי עדיין. דבר זה מעורר בי גישה עדינה ומכבדת כלפיו, היוצרת מרחב להכרות מעמיקה יותר עמו.

דוד המלך, פרי אהבתם של רות ובועז מעיד על עצמו, "ונקלֹתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". הוא אומר זאת לאחר שהיה "מכרכר בכל עֹז לפני ה'": הכר של המוכר והכר של הנכרי חברו בתוכו לריקוד מתמשך ונצחי לפני ה'.

וכל בנין האומה הישראלית היה אחר היאוש הגמור דאברהם ושרה זקנים... שלא עלה על דעת אדם להאמין זה ואפילו אחר הבטחת המלאך. ושרה הצדקת ידעה והאמינה דהשם יתברך כל יכול ועם כל זה צחקה בקרבה שהיה רחוק אצלה להאמין זה ביודעה זקנת אברהם...

ואם היה רצון ה' יתברך לפקדם היה פוקדם מקודם דלמעט בנס עדיף ולא עביד ניסא במקום שאין צריך. אבל באמת מאת ה' היתה זאת שיהיה בנין האומה דווקא אחר היאוש הגמור שלא האמין שום אדם ואפילו שרה שתיפקד עוד, כי זה כל האדם הישראלי להאמין שאין להתייאש כלל דלעולם ה' יתברך יכול לעזור והיפלא מה' דבר, ואין לחקור בחקירות למה עשה ה' ככה.

וכן הישועה דלעתיד נאמר (ישעיה נג א) מי האמין לשמועתנו...'. וכן אמרו (סנהדרין צ"ז א) דאין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה. ועל כן אמר (ישעיה נא ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, דגם התחלת בנינכם היה כן אחר היאוש.